לפני יותר מעשור, בזמן השירות הקרבי שלי, חוויתי פציעה ששינתה את חיי.
למזלי, בגוף נפצעתי קלות, אבל משהו בתוכי התערער בצורה טיפה יותר עמוקה.
הרגשתי איך הקרקע הבטוחה שעליה עמדתי נעלמת,
ואיך המוכר והיציב מתחלף בתחושה מתמשכת של חוסר ביטחון.
בזמן שנותר לי בצבא, אני נסגרתי ותפקדתי.
בעיקר חלמתי את הרגע שאני אוכל לצאת לאזרחות ולהשתחרר מהמסגרת הזו אבל גם מעצמי.
מצאתי את עצמי בהתחלה בורח המון, מסיח את עצמי בכל דבר שרק יכולתי למצוא – עבודות, לעשן, לטייל.
חלק מהדברים נשמעים חיוביים אבל כל עוד הם היו בגדר הבריחה בשבילי הם היו כואבים.
לא מצאתי את עצמי ורק רציתי לגאול את עצמי מהכאבים האלה שהרגשתי.
עם הזמן גיליתי משהו שלא יכולתי לדמיין:
שיש בי חלקים שעדיין פועלים מתחת לפני השטח, שמחפשים איזון, שמנסים לרפא.
בזמן שאני חשבתי שאני שבור ללא תקנה, היו בי חלקים שעשו הכל כדי להחזיק אותי.
לא הייתי צריך "להמציא" את החוסן, הוא פשוט היה שם, מתחת לפני השטח, מחכה שאשים לב אליו.
המסע שלי להחלים הוביל אותי להבין משהו עמוק:
הגוף והנפש שלנו מתוכננים לשוב לאיזון. גם אחרי מצבי קיצון.
זה מחווט לנו במערכת העצבים.
לפעמים המערכת שלנו נתקעת, לפעמים היא זקוקה לעזרה, אבל היכולת הטבעית הזו
היא שם תמיד.
כמטפל, אני פוגש שוב ושוב את הרגע שבו אדם מגלה מחדש את הכוח הזה בעצמו.
זה לא קורה ביום אחד, וזה לא תהליך ליניארי, אבל זה קורה כשמתקיימים כמה תנאים:
המרחב בטוח.
יש הקשבה.
והתנועה הדרגתית.
במהלך הדרך שלי, גם האישית וגם המקצועית, גיליתי כמה כלים פשוטים שיכולים לעזור להחזיר תחושת יציבות:
- לתת שם לרגש – כשאנחנו אומרים לעצמנו "אני מפחד", "אני עצוב" או "אני כועס", משהו בתוכנו כבר נרגע. המוח מקבל הכרה, והגוף יכול להתחיל לשחרר.
- תשומת לב לגוף – לעצור לרגע ולשאול: איפה בגוף אני מרגיש את זה? בכתפיים? בבטן? בלסת? רק ההקשבה הזו יוצרת שינוי קטן.
- נשימה מודעת – להניח יד על הלב ויד על הבטן, לקחת נשימה עמוקה דרך האף, ולהרגיש את הגוף מתרחב. לנשוף לאט, כאילו משחררים עוד טיפה מהעומס.
החיים מביאים איתם סערות, חלקן בלתי צפויות.
אבל בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש מים שקטים, מחכים שנמצא אליהם את הדרך.
הריפוי לא מוחק את מה שהיה, הוא נותן לו מקום, משנה את היחסים שלנו איתו, ומאפשר לנו לצמוח מהכאב, עם יותר יציבות ויותר חופש פנימי.
