חלון הסובלנות הוא המקום שבו אנחנו יכולים לחוות רגשות,
מחשבות ותחושות בגוף שלנו מבלי להיות מוצפים או מנותקים.
גבול עליון -עוררות יתר: דריכות, מתח, רגזנות, זיכרונות חודרניים או מחשבות שחודרות אל ההווה.
גבול תחתון – עוררות חסר: אדישות, ניתוק, תחושת ריקנות.
בתוך החלון – איזון, בהירות, תחושת ביטחון ושליטה.
טראומה מצמצמת את החלון הזה,
ולכן אנחנו עלולים להרגיש מוצפים או מנותקים אפילו מסיטואציות יומיומיות.
הצעד הראשון הוא לשים לב.
לגוף, לנשימה, לתחושות שעולות, וללמוד לווסת אותן.
גישתו של פיטר לוין, Somatic Experiencing, מדברת על תנועת מטוטלת: אנחנו נוגעים בחומר הטראומתי, חוזרים למשאבים שלנו, כמו חיבור לקרקע, נשימה, תחושת ביטחון, ואז יכולים להחזיר את הגוף והרגשות למצב יציב.
תנועה זו נעשית באופן הדרגתי, “טיטרציה” – חשיפה קטנה ומבוקרת לחוויות הקשות,
כדי לשחרר את האנרגיה הכלואה ולחוות ריפוי אמיתי.
הרחבת חלון הסובלנות לא מתרחשת רק באמצעות טיפול, אלא גם בחיים עצמם:
להיות עם אנשים שאוהבים אותנו, לטייל בטבע, לנשום, להיות עם עצמנו בלי לשפוט.
כשאנחנו לומדים לתת מקום לרגשות שלנו, אפילו הקשים ביותר, אנחנו מתחילים להחזיר לעצמנו תחושת שליטה, חיבור לחיים ולהווה, ומאפשרים למערבולת ההחלמה שלנו לגדול.
בסופו של דבר, חלון הסובלנות הוא כלי שמאפשר לנו לחיות כאן ועכשיו, עם הכאב והפחד, אבל גם עם החיים עצמם ולגלות שאנחנו מסוגלים להתמודד, להחלים, ולחיות בהווה מלא יותר.
