המושג "זרם החיים" הוא דימוי לחיים הרגשיים שלנו, זורמים כנהר בין שתי גדותיו.
הנהר מכיל תחושות, רגשות, מחשבות והתנהגויות שלנו הנמצאות בשליטתנו.
גדות הנהר הן הגבולות שמגנים עלינו מפני גירויים מופרזים ועוזרים לנו עם תחושת השליטה בחיינו.
אבנים וסלעים בנהר מייצגים מצבים התפתחותיים קשים אליהם נחשפנו בחיינו, שאולי אחראים לחלק מהסדקים באישיות שלנו, אך עדיין נמצאים בשליטתנו.
בזרם החיים יש שלמות והמשכיות, של חוויותינו בעבר, הווה ועתיד.
טראומה נוצרת מאירוע בעל עוצמה רבה מדי במהירות גדולה מדי בשביל שמערכת העצבים שלנו תוכל להתמודד איתו. היא פורצת את הגבולות שמגנים עלינו מפני עודף גירויים ומציפה את יכולת התגובה שלנו, גורמת לנו לחוש פחד עז, חוסר אונים ואובדן שליטה.
גלי ההלם שיוצרת הטראומה הם בעלי עוצמה רבה. הם יוצרים פרצה בגדות נהר החיים ומביאים התפרצות פתאומית של אנרגיה עצומה שהיא הרבה מעבר לשליטתנו – זוהי מערבולת הטראומה.
כשהיא נוצרת, מגיעה איתה גם מערבולת נגד – מערבולת הריפוי (ההחלמה). בתחילה היא קטנה, אך היא מתרחשת בתוך הזרם של חווית החיים הרגילה, המתוחמת. מערבולת ההחלמה זקוקה להיבנות ולהתחזק על ידי גישה למשאבים, ויש בכוחה לנטרל את מערבולת הטראומה הטעונה.
שתיהן נחוצות לריפוי והחלמה.
המושגים המוצגים כאן הם דימויים שאולי קל יותר להבין ממושגים מדעיים לתגובות טראומה.
הם מייצגים סמלית גם את השפעות הטראומה וגם את היכולת הטבעית של הגוף החי להחלים.
המושגים הושאלו מלימודי החוויה הסומטית.
אנסה להסביר את זה בצורה פשוטה יותר:
כשמתרחש אירוע טראומתי נוצרות בגוף שלנו שתי מערבולות – טראומה וריפוי.
לרוב, האירוע הטראומטי נגמר ואני יותר "זמין" לעבודה על עצמי ועל הטראומה שחוויתי. אני זמין להפנות את תשומת הלב שלי לשתי המערבולות, לחזק את מערבולת ההחלמה ולהקטין את השפעות מערבולת הטראומה.
היום, כשאנחנו נמצאים באירוע שלצערי הרב לא נגמר, העבודה היא שונה לחלוטין.
ואני עכשיו אדבר רק על עצמי כדי לא להכליל, אבל אני גם קצת רוצה להכליל: אני חווה את אשליית ה"בסדר". אני רחוק מזה, אני לא שם, אני חי את חיי הרגילים – אני עובד, מנסה להשתפר, בקצרה השגרה חזרה לחיים.
אתמול שמתי לב שלא חשבתי על המלחמה כבר 3 ימים. קודם כל הרגשתי אשמה, אחר כך הרגשתי שזה מטורף מצידי לא לחשוב עליה, אחר כך חשבתי שאני חייב לא לחשוב עליה כי איך אני אתפקד אם אחשוב עליה כל הזמן.
אתם מבינים שזה הזוי, נכון?
אנחנו כרגע חיים עם מערבולת גדולה של טראומה לצד מערבולת גדולה של החלמה. אולי חלקנו יותר פנויים להחלים, אבל גם ההחלמה טיפה יותר "מסובכת" כי אנחנו באירוע קולקטיבי שלא נגמר.
אז מה עושים? או מה אני עושה?
לוקח צעד אחרי צעד, מבין שאנחנו על קרקע חדשה, או לפחות אני.
מנסה להביא הרבה חמלה, הרבה עדינות לרגעים השונים והמגוונים בחיים שלנו.
מחזק כמה שאני יכול את מערבולת ההחלמה עם משאבים כל יום.
נושם. יוצא לטבע. מקיים קשרים אנושיים שעושים לי טוב.
מה אתם יכולים לעשות?
להביא הרבה חמלה, עדינות, פשטות.
להסכים להיות עם כל מה שקיים כרגע.
כל דבר שעושה לכם טוב.
אני בהחלט ממליץ לצאת לטבע, לנשום, להיות עם אנשים אהובים,
ולהסכים לחיות בזרם החיים הנוכחי עם שתי המערבולות האלה.
